המסע שלי להיות אם היה ארוך, מורכב ומלא תנודות רגשיות.
יום אחד הייתי מלאת תקווה וציפייה, וביום אחר הרגשתי ייאוש ואכזבה.
בתקופת הטיפולים, הרגשתי שהגוף והנפש שלי אינם שייכים לי.
כל חודש היה מלא בציפייה מתוחה, בדיקות דם, בדיקות הריון ותרופות.
כל כך רציתי להיכנס להיריון, אבל הגוף שלי לא שיתף פעולה.
הרגשתי שאני מאבדת את השליטה על חיי, ושהחלום להיות אם רחוק ממני יותר ויותר.
הייתי מוצפת בתחושות של כישלון, חוסר ערך עצמי ופחד מפני העתיד.
לעיתים הייתי שקועה בבכי, מרגישה לבד ומבודדת.
בתקופות הקשות, בן הזוג שלי היה עוגן חשוב בשבילי.
הוא הקשיב, תמך והעניק לי כוח להמשיך הלאה.
גם חברים קרובים שהבינו את מצוקתי היו שם בשבילי במיוחד.
עם הזמן, למדתי להיות סבלנית יותר, להקשיב לגוף ולנפש שלי ולהעניק לעצמי את הזמן והחמלה שהייתי זקוקה להם. הבנתי שהדרך להיות אם היא אישית ושונה עבור כל אחת.
היום, כשאני אמא של אריאלי שלי, אני מבינה שהמאמץ וההתמדה במסע הארוך והמורכב היה שווה כל רגע.
כי בסופו המתינה לי מתנה של אושר גדול וילדה אחת מדהימה שממלאת בכל רגע את ליבי באהבה עצומה.
