התעוררתי מוקדם, כמו תמיד בימים כאלה.
הלב שלי כבר דופק בקצב מהיר, מלא ציפייה ותקווה.
היום יש לי תור לבדיקה אצל הרופא, ואני לא יכולה להירגע.
אני יודעת שהיום חשוב, שהוא עשוי להיות צעד משמעותי בדרך להיות אימא.
אני מנסה להירגע, לנשום עמוק, אבל הלב שלי ממשיך לדפוק בחוזקה.
בדרך לקליניקה, אני מביטה בחוץ ורואה את העולם ממשיך להסתובב כרגיל.
אנשים הולכים לעבודה, ילדים רצים לבית הספר.
לרגע אני מרגישה כאילו אני בועה נפרדת, מנותקת מהשגרה הזו.
בקליניקה, כשהרופא קורא את שמי, אני מרגישה את הלב שלי קופץ.
אני נכנסת לחדר, מבצעת את הבדיקות הנדרשות בזהירות ובריכוז.
הרופא מסביר לי את התוצאות, ואני מנסה לעכל את המידע בזמן אמת.
יציאה מהקליניקה היא תמיד רגע מעורב.
יש ימים שבהם אני מרגישה התקדמות, ויש ימים שבהם אני מאוכזבת.
היום, למזלי, נראה שהכל בסדר. אני מרגישה הקלה גדולה, אבל גם מעט חרדה לקראת הצעדים הבאים. עוד שרירן… שוב מחיצה.. הרזרבה ירדה..
בדרך הביתה, זוגתי מחזקת אותי ואת התקווה שלנו.
אני מרגישה שוב את הלב שלי מתרגע, ואת הכוח שאני שואבת מהתמיכה שלה.
כשאני מגיעה הביתה מתיישבת בשקט ומאפשרת לעצמי להיות במקום הזה.
זה הזמן שלי להתבונן פנימה, להקשיב לגוף ולנשמה לאגור כוח ולהרים ראש,
אני אהיה אמא, אקח עוד נשימה עמוקה, וממשיכה הלאה.
